נינה פלאנק (Nina Planck) היא סוג של מיכל אנסקי אמריקאית. עיתונאית אוכל שגדלה סביב אוכל ומאוחר יותר הפכה ליזמית העוסקת בשווקי איכרים (פתחה את הראשון אי פעם בלונדון, בדרך לחברה שמנהלת 18 כאלו בעיר). פה בערך נגמר הדמיון בין השתיים, אבל זאת נקודת התחלה נוחה למי שברצונו להציג את עבודתה של פלאנק.
ספרה השני, Real Food: What to Eat and Why, הוא חלק מאותה תנועה שכוללת גם את מייקל פולאן ומארק ביטמן. פלאנק, שגדלה בחווה בווירג'יניה וכילדה מכרה את הירקות בשווקים באזור, מגוללת את סיפור חייה ושוזרת אותו בהתפתחויות בתפישת הקהל בנוגע לאוכל – חלב/ביצים/בשר לא טובים לאדם. יש לה הגדרה ברורה לאוכל אמיתי (לדוגמה, היא מבדילה בין חלב גולמי שנחלב בחווה לבין חלב תעשייתי שקונים בסופר) ואת מירב מאמציה היא מרכזת בניסיון להחזיר את מרכיביו אל התזונה המודרנית, על חשבון האוכל התעשייתי שמרכיב אותה היום.
אנחנו נולדים עם האינסטינקטים התזונתיים הנכונים?
אחד הסיפורים המרתקים בספר הוא זה על רופאת הילדים קלרה דייויס, שבמהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת ערכה את אחד מניסויי התזונה הנרחבים ביותר – מתן האפשרות לילדים להרכיב את התזונה שלהם. דייויס בחרה 33 מרכיבים תזונתיים ואפשרה ל-15 הילדים שהשתתפו בניסוי לבחור בעצמם מה וכמה יאכלו.
על פי הממצאים הבחירות בכל ארוחה וארוחה היו יכולות להיות מאוד קיצוניות, אבל לאורך זמן הוכח כי הילדים מרכיבים לעצמם תזונה מאוזנת ובריאה, עשירה מעל ומעבר בכל הנחוץ. אחד מהנבדקים, שסבל מתסמונת ריקטס (התרככות העצמות בשל מחסור בויטמין די), בחר לשתות במשך תקופה ארוכה שמן דגים. לאחר שהבריא הוא חזר לבחור מרכיבים אחרים.
פלאנק מזכירה את הניסוי בספרה כי הוא הותיר רושם עמוק על אמא שלה וגם כי הוא מזכיר לכולנו עובדה פשוטה שיכולה להחזיר את השפיות לתעשיית האוכל: כשאנחנו הכי צעירים, נטולי השפעות הפרסום של תעשיית האוכל, יש בידינו את היכולת הטבעית לבחור תזונה נכונה ובריאה. הרי אם תינוקות וילדים יכולים לעשות זאת ברור שגם אנחנו מסוגלים, לא?
