תגית: נינה פלאנק

האם תזונת פליאו באמת טובה לנו?

מי שכבר קרא פוסט אחד או שניים שלנו יודע שאנחנו סולדים מדיאטות, בעיקר מגישת ה"לא" שלהן. "אל תאכל את זה" ו-"אסור לאכול את ההוא" לא עושים לנו טוב. אנחנו מעדיפים להתרכז ב"כן", לעודד אצל כולנו את תחושת הביטחון העצמי והשלמות עם תדמית הגוף שקיבלנו מהטבע. אז מה כן לאכול? התשובה לכך היא פשוטה ונינה פלאנק (Nina Planck) פורשת אותה על 343 עמודים בספרה "Real Food: What to Eat and Why". התשובה לשאלה נמצאת כמובן בכותרת: אוכל אמיתי, לא תעשייתי ולא מעובד.

פה אנחנו נאלצים לחזור לגישת ה"לא" ולהמליץ לכם (וגם לנו) להתרחק ככל האפשר ממזון מעובד, שכן לרוב הוא מכיל יותר מדי מרכיבים שאין לנו צורך או רצון בהם. עדיף לאכול אוכל אמיתי, כזה שאנחנו מכירים ויכולים לזהות כיצד נראה לפני שהגיע אל הצלחת שלנו. "אם הייתם הולכים בשדה ורואים שניצל תירס, האם הייתם קוטפים ואוכלים אותו?", שאל מושא של אחת מכתבות האוכל האחרונות שקראנו. את השאלה הזאת אפשר לשאול על הרבה מסוגי המזון שהחברה המודרנית צורכת כיום, לרוב התשובה שתענו לעצמכם תגרום לכם לחשוב מחדש על התזונה שלכם.

אחד הטרנדים הבולטים בתחום התזונה האנושית בשנים האחרונות הוא התזונה הפליאוליתית, שקוראת לחזרה אל הדיאטה של האדם הקדמון. סוג כזה של תזונה מתאים מאוד לתשובה שמציגה פלאנק בספרה, שכן בתקופה הקדומה לא צד האדם שניצל תירס או צרך מזון מעובד אחר, אבל גם כאן אנחנו לומדים שנושא המידתיות הוא החשוב ביותר. אנשי הפליאו מאמינים כי התזונה הקדמונית היא שהעלתה את המין האנושי לגדולה ולכן מבחינה אבולוציונית מגיע לה לשרוד ולשגשג. בשל כך הם מתכחשים לכל התוצרת שמקורה במהפכה החקלאית (חיטה על שלל סוגיה, רוב מוצרי החלב, מזון מעובד, סוכר), הם למעשה מנסים לשחזר את תקופת הלקטים-ציידים של המין האנושי ומבססים את תזונתם על בשר, ירקות ואגוזים.

תזונת פליאו. האם זה טוב לחזור אל האדם הקדמון?

תזונת פליאו. האם זה טוב לחזור אל האדם הקדמון?

מאז עלתה על המפה התזונתית בשנות ה-70 של המאה הקודמת אספה תזונת פליאו מספר סיפורי הצלחה של ריפוי מחלות וחוליים האופייניים לחיים המודרניים. עם זאת, וכמו עם כל טרנד לוהט, קמו מספר מתנגדים. אחד מהם, והעובדה שהוא חביב עלינו במיוחד, הוא מייקל פולאן (Micheal Pollan). אחת הנקודות הבעייתיות שהוא מזהה היא ההנחה בבסיס הטרנד התזונתי כי מגוון הבשר שקיים היום דומה לזה בו נתקלו אבותינו הקדמוניים, אך לאור מה שאנחנו כבר יודעים על דרך האכלת וגידול חיות המשק כיום אנו יודעים כי מדובר בהנחה שגויה. בימינו, הבשר שמן יותר משמעותית מהחיות שצד האדם הקדמון ולכן יש לצרוך בשר במידתיות ולא לבסס את כל תזונתנו עליו.

נקודה נוספת בה נוגע פולן היא מזון המכיל מיקרו-אורגניזמים (מיקרובים), שחשיבותם לתהליך העיכול והבריאות הכללית הוכחה במספר מחקרים שונים. בין המזונות שמכילים כמויות בריאות של מיקרו-אורגניזמים אלו נמצאים סוגי הלחם השונים, מהם נמנעים המאמינים בדיאטת הפליאו. גם ירקות מוחמצים, כמו מלפפונים חמוצים, הם מקור טוב למיקרובים הנחוצים לנו.

מה אפשר ללמוד מכל העניין? שוב, שמידתיות חשובה בכל מה שקשור באוכל. אל לנו לבסס את התפריט שלנו על מספר מרכיבים בודדים. שעדיף לאכול אוכל מבושל, שכן התהליכים שהוא עובר בתהליך לרוב משחררים ערך תזונתי נוסף. כמובן שעדיף לבשל בעצמנו וכך לשלוט במרכיבים ובתהליך.

  • הקשיבו למייקל פולן מדבר על תזונת פליאו (קפצו ל-13:25) או קראו את דבריו פה

תזונה בריאה ומאוזנת? משחק ילדים

נינה פלאנק (Nina Planck) היא סוג של מיכל אנסקי אמריקאית. עיתונאית אוכל שגדלה סביב אוכל ומאוחר יותר הפכה ליזמית העוסקת בשווקי איכרים (פתחה את הראשון אי פעם בלונדון, בדרך לחברה שמנהלת 18 כאלו בעיר). פה בערך נגמר הדמיון בין השתיים, אבל זאת נקודת התחלה נוחה למי שברצונו להציג את עבודתה של פלאנק.

ספרה השני, Real Food: What to Eat and Why, הוא חלק מאותה תנועה שכוללת גם את מייקל פולאן ומארק ביטמן. פלאנק, שגדלה בחווה בווירג'יניה וכילדה מכרה את הירקות בשווקים באזור, מגוללת את סיפור חייה ושוזרת אותו בהתפתחויות בתפישת הקהל בנוגע לאוכל – חלב/ביצים/בשר לא טובים לאדם. יש לה הגדרה ברורה לאוכל אמיתי (לדוגמה, היא מבדילה בין חלב גולמי שנחלב בחווה לבין חלב תעשייתי שקונים בסופר) ואת מירב מאמציה היא מרכזת בניסיון להחזיר את מרכיביו אל התזונה המודרנית, על חשבון האוכל התעשייתי שמרכיב אותה היום.

אנחנו נולדים עם האינסטינקטים התזונתיים הנכונים?

אנחנו נולדים עם האינסטינקטים התזונתיים הנכונים?

אחד הסיפורים המרתקים בספר הוא זה על רופאת הילדים קלרה דייויס, שבמהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת ערכה את אחד מניסויי התזונה הנרחבים ביותר – מתן האפשרות לילדים להרכיב את התזונה שלהם. דייויס בחרה 33 מרכיבים תזונתיים ואפשרה ל-15 הילדים שהשתתפו בניסוי לבחור בעצמם מה וכמה יאכלו.

על פי הממצאים הבחירות בכל ארוחה וארוחה היו יכולות להיות מאוד קיצוניות, אבל לאורך זמן הוכח כי הילדים מרכיבים לעצמם תזונה מאוזנת ובריאה, עשירה מעל ומעבר בכל הנחוץ. אחד מהנבדקים, שסבל מתסמונת ריקטס (התרככות העצמות בשל מחסור בויטמין די), בחר לשתות במשך תקופה ארוכה שמן דגים. לאחר שהבריא הוא חזר לבחור מרכיבים אחרים.

פלאנק מזכירה את הניסוי בספרה כי הוא הותיר רושם עמוק על אמא שלה וגם כי הוא מזכיר לכולנו עובדה פשוטה שיכולה להחזיר את השפיות לתעשיית האוכל: כשאנחנו הכי צעירים, נטולי השפעות הפרסום של תעשיית האוכל, יש בידינו את היכולת הטבעית לבחור תזונה נכונה ובריאה. הרי אם תינוקות וילדים יכולים לעשות זאת ברור שגם אנחנו מסוגלים, לא?